האימהות בשניה שנולד לנו תינוק.
מין חוש מיוחד שפועל מעומק הבטן והלב שלנו.
חוש כזה שעוזר לנו לצלוח את התפקיד הגדול והחשוב הזה- אמא.
אני יכולה לספר על אין סוף מקרים שבה האינטואיציה האימהית שלי הובילה אותי.
אפילו עוד לפני הלידה (ממש ממש סמוך לה)
ילדתי את מון וריי בשבוע 31 אחריי שבועיים של שמירת הריון בשל ירידת מים בשבוע 29.
שניהם היו במנח ובמצג מושלם ללידה ואגינלית ובכל זאת התעקשתי ללדת אותם בקיסרי.
הייתי כל כך בטוחה בעצמי. זה מן בטחון כזה שלא חוויתי בעבר. קול חזק שאומר לי ללכת עם מה שאני מרגישה. הרגשתי בלב ובבטן שזאת הדרך שלי ללדת אותם.
שזאת הדרך הכי בטוחה ונכונה להם ולי להתחיל את המסע שלנו.
ושם רופאה/רופא/אחות/מיילדת לא הצליחו לשכנע אותי אחרת (וניסו ממש).
ומאותו הרגע אני קשובה לעצמי. קשובה לתחושות שלי.
קשובה לחוש המופלא הזה שעוזר לי להיות האמא שאני.
ממש בכל דבר.
בתזונה של הילדים המתוקים שלי
או בשינה שלהם
בהתפתחות שלהם
ממש ממש בכל דבר.
אז אמא, שאף אחד לא יגיד לך אחרת.
את יודעת הכי טוב ובדיוק מה הילד שלך צריך
שירנקה